צ'רקסים

קשה לעקוב אחר מהלך ההיסטוריה הצ'רקסית במהלך כל שנותיה. ראשיתה לוט בערפל והיא אף אינה משותפת לכל השבטים. הצ'רקסים מתהדרים באילן יחוסין עתיק, ומשייכים את מקור מוצאם לחיתים הקדומנים.

בכתבים עתיקים ידועים הצ'רקסים בשמות שונים, כך שלא תמיד ניתן לזהותם. השם צ'רקס (Cherkes) הוסב עליהם מפי שכניהם, ובפי עצמם הם מכונים "אדיגה", בצ'רקסית: איש שלם ואציל נפש.

על פי מסמכים רוסיים עתיקי יומין, מקור הצ'רקסים הוא בקווקז. בראשיתם הם היו שבטים פגאניים, אך בחלוף הזמן הם הפכו לנוצרים-יוונים, זאת בהשפעת מיסיונרים שהגיעו לקווקז במאה השישית לספירה והפיצו את הנצרות בין יושבי המקום. 

במאה ה-13 חדרו המונגולים לתחומם של הצ'רקסים, ועם שקיעתם של המונגוליים, במאה ה-15, התעצם כוחם של השבטים הצ'רקסים (ה"קאבארדים") ואף התחזקו מערכות היחסים בינם לבין הרוסים (שהגיעו לאזור במאה ה-10).

במאה ה-17 התרחבה השפעתם ושליטתם של ה "קאבארדים" במרחב הקווקזי. כעבור כמאתים שנים, במאה ה-19, עם הכיבוש הצארי הרוסי, שביצע בעם הצ'רקסי טבח נוראי, נפוצו ונסחפו המוני צ'רקסים אל מחוץ למכורתם, אל שטחי האימפריה העות'מאנית. כדאי לציין, שהחל מהמאה ה-17, צ'רקסים רבים התאסלמו בשל השפעה עות'מאנית.

על פי מקורות תורכיים, בין השנים 1864-1856 עזבו את ארצם כ-600 אלף צ'רקסים. שבטים אחדים אף נעקרו ונכחדו. תקופה זו, של מלחמה נואשת לעצמאותם, נחקקה במלואה בתודעתם של השבטים הצ'רקסים ומהווה עדיין מקור עשיר לאגדות ולסיפורי גבורה.

הצ'רקסים נדדו למדינות אירופה (גרמניה), למזרח התיכון (ירדן, תורכיה, סוריה, ארץ ישראל), וכן למדינות בארצות הברית של אמריקה.

 

 

התרבות והמסורת של הצ'רקסים מאופיינת בשמרנות לצד השפעה מתרבות המערב, עובדה שמובילה לא אחת לקונפליקטים בתוך העדה. כלומר, הם מנהלים חיי קהילה שונים מאלה של כל אוכלוסייה אחרת בישראל, ועם זאת הם מתאמצים מאוד להשתלב בחברה הישראלית ולאמץ את אורח חייה.

הצ'רקסים ידועים באצילות נפשם, בשמירתם על כבוד האדם, בחיי שכנות טובה, בנדיבותם ובסיועם לאחרים.

 

 

הצ'רקסים שמרו על מערכות יחסים טובות עם שכניהם היהודים הן במהלך המאה ה-19, בצל השלטון העות'מאני, והן בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

בשנת 1948 חתמה למעשה מלחמת העצמאות את הפרק הראשון בתולדות האוכלוסייה הצ'רקסית בארץ. עם התלקחות הקרבות, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, לחצו הערבים על תושבי כפר כמא לסייע להם במלחמתם ביישובים היהודים באזור, אך הצ'רקסים סירבו לכך בתוקף, שמרו על קשר עם ארגון ההגנה ונמנעו לחלוטין מלפעול יחדיו עם הכנופיות הערביות. בין הדברים שהשפיעו על תושבי כפר כמא לא להצטרף לערבים במלחמתם נגד היהודים הייתה כמובן ידידותם עם המושבה יבניאל.

במהלך חודש יולי 1948, במסגרת מבצע "דקל", נכבש הגליל התחתון. בני כפר כמא הצטרפו בגלוי לכוחות צה"ל ולחמו לצדם כיחידה נפרדת ונועזת.

היישוב ריחאניה היה מוקף ביחידות ערביות החל מראשית ההתלקחות. במסגרת מבצע "חירם" צעדה לעבר יישוב זה, בראש הכוח הכובש, כיתת חלוץ צ'רקסית. בשלהי אוקטבר 1948 הפכה גם ריחאניה להיות בתחום ריבונותה של מדינת ישראל.

 

 

 

כ-40 מלש"ב (על פי נתוני משרד החינוך לשנת הלימודים 2014/15).

 

 

אחוז גיוסם של בני העדה הצ'רקסית לצה"ל הוא כ-75%

חיילי העדה משולבים בכל זרועות צה"ל ושערי היחידות פתוחים בפני בני העדה לרווחה. ​​​(יחידות החי"ר והסיירות המובחרות, יחידות המודיעין, חיל האוויר ומערך הטיס, חיל הים ועוד.)